גזר דין בתיק ת"פ 1310-04-11

ההרשעה

1.       הנאשמים הורשעו ביום 10.3.12, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. מעשה שהיה כך היה:

יצחק גלעדי, המתלונן, הינו הבעלים של בנין דירות ברחוב פילון 6 בתל אביב [ הבנין]. חנניה סמיונוב, אביו של נאשם 1, וגלעדי, היו מכרים במשך שנים רבות, עד לפטירתו של חנניה באוגוסט 2008. במהלך שנת 2002 פנה חנניה אל גלעדי וביקש ממנו לאפשר לנאשם 1 להתגורר בשכירות בדירה בבנין וגלעדי הסכים לכך. במהלך השנים 2006 - 2007 חדל נאשם 1 לשלם את שכר הדירה כסדרו ולפיכך הגיש המתלונן תביעה כנגדו לפינוי הדירה ולתשלום שכר דירה. ואכן, ביום 29.1.08 ניתן פסק דין לפינויו של נאשם 1 מהדירה, לאחר שנאשם 1 לא הגיש כתב הגנה [ פסק דין הפינוי].

ביום 27.11.08 הגיש נאשם 1 תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב למתן פסק דין הצהרתי, במסגרתה ביקש שבית המשפט יצהיר שהוא הבעלים של הדירה בה הוא מתגורר בבנין (דירה מספר 7) ושל דירה מספר 9 בבנין [ התובענה במחוזי]. לתובענה צירף מסמכים עליהם ביקש להתבסס, אלא שאלה היו מזויפים. מדובר בשני מסמכים, שנכתבו על ידי נאשם 2 בכתב ידו, הנחזים להיות הסכמי מכר בין נאשם 1 לבין המתלונן, מיום 20.8.05 [ הסכמי המכר]. בשולי כל אחד מהסכמי המכר הוקצה מקום ל-4 חתימות: בשם "הקונה" חתם נאשם 1; בשם "המוכר" זייפו הנאשמים את חתימת המתלונן; בשם "עד 1" חתם נאשם 2; בשם "עד 2" הופיעה חתימה הנחזית להיות חתימתו של חנניה. נוסף על אלה צרף נאשם 1 לתובענה שני מסמכים התומכים באמור בתובענה: תצהירים שלו ושל נאשם 2, אשר נחתמו כביכול בפני עו"ד אורי רגב, אלא שלמעשה - הנאשמים זייפו על גבי התצהירים את חתימתו של עו"ד רגב. המסמכים נושאים גם את חותמתו של עו"ד רגב, באופן הנחזה כאילו נחתמו התצהירים בפניו והוא אימת את חתימת הנאשמים. בפועל עו"ד רגב מעולם לא פגש בנאשמים ולא ערך עבורם את התצהירים. בתצהיר המזויף שנחתם על ידי נאשם 1, הצהיר זה כי הסכמי המכר נחתמו על ידו מול המתלונן בתאריך הנקוב בהם, וכן הצהיר שהמתלונן חתם עליהם בנוכחות נאשם 2 ובנוכחות חנניה. בתצהיר המזויף שנחתם על ידי נאשם 2, הצהיר זה כי הסכמי המכר נחתמו על ידו כעד בתאריך הנקוב בהם, בפני המתלונן ובמעמד נאשם 1 וחנניה, שחתמו גם הם. עוד הצהיר נאשם 2 הצהרה שקרית, לפיה שולמו למתלונן בנוכחותו כספים במזומן עבור מכירת הדירות [ התצהירים המזויפים].

בפועל, המתלונן מעולם לא הסכים למכור את הדירות לנאשם 1 או למי מטעמו, והנאשמים ידעו זאת; המתלונן לא חתם עם נאשם 1 על כל הסכם מכר ולא קיבל ממנו, או ממי מטעמו, כספים עבור מכירת הדירות, כביכול. מטרת הנאשמים בזיוף הסכמי המכר ובהגשת התובענה לבית המשפט המחוזי היתה לעכב את פינויו של נאשם 1 מהדירה, להכשיל את ביצוע פסק דין הפינוי ולקבל במרמה את החזקה והבעלות בדירות, השייכות לגלעדי.

בד בבד עם הגשת התובענה במחוזי הגיש נאשם 1 לבית המשפט בקשה לפטור מאגרה, אליה צרף מסמך הנחזה להיות תצהיר התומך בבקשה. גם על גבי תצהיר זה זויפו חתימתו של עו"ד רגב והחותמת שלו, באופן הנחזה להיות כאילו נאשם 1 חתם על התצהיר בפני עו"ד רגב, אשר אימת את חתימתו. בפועל, כאמור, עו"ד רגב לא פגש בנאשם 1 ולא ערך את התצהיר.

נאשם 1 הגיש לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין הפינוי בה טען כי הגיש תובענה לפסק דין הצהרתי, אשר יכריז עליו כבעל הדירות. לבקשה זו צרף את הסכמי המכר המזויפים ומסמך נוסף הנחזה להיות אישור מטעם דורון בן עמי, אחיינו של גלעדי, לפיו שולמו כספים בגין עסקת מכר הדירות [ מסמך האישור]. גם את מסמך האישור זייף נאשם 1 או מי מטעמו. עוד צירף נאשם 1 אל הבקשה לעיכוב הביצוע מסמך, הנחזה להיות תצהיר התומך בבקשה, אשר גם עליו זויפה חתימתו וחותמתו של עו"ד רגב. בשל הבקשות שהגיש נאשם 1 לבית המשפט והמסמכים שצורפו אליהן, עוכב ביצועו של פסק דין הפינוי.

במסגרת הדיונים בתובענה במחוזי, לאחר שהתברר כי התצהירים המזויפים לא נחתמו בפני עו"ד אורי רגב, הורתה כבוד השופטת ענת ברון, אשר דנה בתובענה, על הגשת התצהירים התומכים בתובענה פעם נוספת, כשהם חתומים ומאומתים על ידי עו"ד. הנאשמים חתמו בחודש מאי 2009 על תצהירים חדשים, בפני עו"ד אחר, כאשר התצהירים החדשים זהים בתוכנם לתוכן התצהירים המזויפים. הם עשו כן ביודעם כי מדובר בתצהיר כוזב, המפרט עובדות לא נכונות [ התצהירים החדשים]. בחודש יוני 2009 חתם נאשם 1 על תצהיר משלים בו חזר על האמור בתצהיר המזויף, והוסיף פרטים נוספים, אשר גם הם כוזבים [ התצהיר המשלים]. [התצהירים החדשים והתצהיר המשלים, ביחד - התצהירים הכוזבים].

ביום 24.9.09 העיד נאשם 1 בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת הליך ההוכחות בתובענה. הוא העיד עדות שקר בכך שחזר בעדותו על העובדות הכוזבות שנכתבו בתצהיר המזויף ובתצהירים הכוזבים.

ביום 17.12.09 העיד נאשם 2 בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת הליך ההוכחות בתובענה. גם נאשם 2 העיד עדות שקר בכך שחזר בעדותו על העובדות הכוזבות, אותן כתב בתצהיר המזויף ובתצהיר החדש.

ביום 16.12.10 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין הדוחה את תביעתו של נאשם 1 למתן פסק דין הצהרתי. לכן, בכל הקשור בפסק הדין ההצהרתי, מדובר בנסיון לעבור עבירה ולא בעבירה מוגמרת.

2.       לאור מעשים אלה, שהוכחו, קבעתי שהנאשמים קשרו קשר במטרה לאפשר לנאשם 1 לקבל במרמה את הבעלות בדירות 7 ו-9 בבנין מהמתלונן. בדרכם להשגת המטרה בדו הנאשמים ראיות - זייפו חוזי מכר ואת מסמך האישור (ונאשם 1 אף השתמש ביודעין בראיות הבדויות בכוונה להטעות רשות שיפוטית), מסרו תצהירי שקר ביודעין, העידו עדות כוזבת בתובענה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, עשו מעשים בכוונה למנוע ולהכשיל הליך שיפוטי ולהביא לידי עיוות דין וזייפו מסמכים בנסיבות מחמירות (ונאשם 1 אף עשה כן כדי לקבל באמצעות המסמך המזויף דבר). נאשם 1 גם עשה שמוש במסמכים מזויפים בכוונה לקבל באמצעותם דבר בנסיבות מחמירות, הוא אכן קיבל את עיכוב ביצוע פסק הדין לפינוי במרמה, בנסיבות מחמירות, וניסה לקבל את הבעלות בדירות במרמה, בנסיבות מחמירות.

3.       קבעתי בהכרעת הדין כי לא ברור לי מה הרוויח נאשם 2 מכל האמור, אך נוכח כל הראיות, אף שהמניע שלו לא הוברר, אין כל ספק כי היה שותף מלא לאותן עבירות שצויינו לעיל. נאשם 2 נטל חלק עיקרי בזיוף הסכמי המכר, ולא ניתן בשום צורה לפרש את התנהגותו כ"מי שרומה על ידי אחר" או כ"מי שסייע לעבריין העיקרי לבצע עבירה" (כטענת סנגורו), בפרט נוכח התנהגותו לאחר זיוף ההסכמים, כאשר נטל חלק גם בזיוף תצהירים (וקבעתי כי תוכן תצהיריו היה כוזב) וגם נתן עדות שקר בבית המשפט. הוכח כי נאשם 2 הבין שהמעשה נועד לבסס הליך בבית משפט, ומשסייע לכך על ידי זיוף תצהיר (או שותפות לזיוף תצהיר) ובהמשך - על ידי מתן התצהירים הכוזבים, בהם אמר כי ראה את המתלונן חותם על הסכם המכר וראה כסף עובר מיד ליד, משהעיד בבית משפט עדות שקר דומה ומשהמשיך, אף בהליך דנן (החל מעדותו במשטרה ועד עדותו לפני), לדבוק בגרסאותיו השקריות (אף אם משתנות) - לא ניתן לאמץ איזה מהפרשנויות המשפטיות המקלות של סנגורו.

4.       לפיכך הורשעו הנאשמים בעבירות הבאות:

נאשם 1: קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 [ החוק]); מתן עדות כוזבת ביודעין בהליך שיפוטי (עבירה לפי סעיף 237(א) לחוק); בידוי ראיות ועשיית שמוש ביודעין בראיות בדויות בכוונה להטעות רשות שיפוטית (עבירה לפי סעיף 238 לחוק); מסירת תצהיר שקר ביודעין (עבירה לפי סעיף 239 לחוק); עשיית דבר בכוונה למנוע ולהכשיל הליך שיפוטי ולהביא לידי עיוות דין (עבירה לפי סעיף 244 לחוק); זיוף מסמכים בכוונה לקבל באמצעותם דבר, בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק); עשיית שמוש במסמכים מזויפים בידיעה שהם מזויפים (עבירה לפי סעיף 420 לחוק); קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (הכוונה לעיכוב ביצוע פסק הדין לפינוי) (עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק); נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות (הכוונה לבעלות בדירות) (עבירה לפי סעיף 415 סיפא ביחד עם סעיף 25 לחוק).

נאשם 2: קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק); מתן עדות כוזבת ביודעין בהליך שיפוטי (עבירה לפי סעיף 237(א) לחוק); בידוי ראיות בכוונה להטעות רשות שיפוטית (עבירה לפי סעיף 238 לחוק); מסירת תצהיר שקר ביודעין (עבירה לפי סעיף 239 לחוק); עשיית דבר בכוונה למנוע ולהכשיל הליך שיפוטי ולהביא לידי עיוות דין (עבירה לפי סעיף 244 לחוק); זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק).

5.       עוד קבעתי שנתקיימו הנסיבות המחמירות שנטענו בכתב האישום והן: התחכום, התעוזה, השמוש לרעה בהליכי משפט, ניצול המערכת המשפטית והחומרה היתרה של העבירות, לצד העובדה שלצורך ביצוע מעשי המרמה כלפי גלעדי ניצלו הנאשמים את גילו המבוגר (כבן 90).

הטיעונים לעונש

6.       התובעת הדגישה את החומרה היתרה במעשי הנאשמים, אשר עשו שמוש במערכת המשפט במטרה לאפשר לנאשם 1 להמשיך להתגורר בדירה ששכר מהמתלונן, בלי לשלם שכר דירה. לדבריה, הנאשמים, ונאשם 1 במיוחד, עברו כמעט כל עבירה כנגד המשפט שאפשר לחשוב עליה, רימו או ניסו לרמות את בית המשפט המחוזי, את בית משפט השלום ואת לשכת ההוצל"פ, תוך גרירת המתלונן להליך אזרחי ארוך, שנמשך למעלה משנתיים. היא עתרה לכך שבית המשפט יבטא סלידתו מהעבירות, החותרות תחת מלאכת השפיטה, בענישה מחמירה. היא הדגישה את העובדה שמדובר היה בתכנית רב-שלבית, אשר איפשרה לנאשמים "תחנות יציאה" רבות, בהן יכלו לחדול ממעשיהם לו רצו בכך, אך הם לא עשו זאת. עוד הזכירה שגם בהליך דנן לא הביעו הנאשמים חרטה והמשיכו במסכת השקרים.